אף פעם לא אהבתי לראות ולשמוע את עצמי בוידאו. אני זוכר שבשיעורי קולנוע שנאתי, שנאתי להצטלם! לפעמים לא הייתה ברירה והייתי מוכרח להצטלם, לא הצלחתי להסתכל על הסרטונים.
למה? כי לא הצלחתי לראות את עצמי באור טוב. החדשות הטובות הן שהצלחתי. הצלחתי לראוות את הטוב ולשים את המחסום הזה בצד.
אני חושב שהגיע הזמן שנוציא את הראש קצת מה-ת**, נראה את הדברים החיוביים שבנו ונתרכז במה אנחנו יכולים לתת ולא ב״איך אני נראה?״.
ברגע שנעשה את זה, כמה טוב יקרה לנו ובחיים של אחרים.
(נ.ב עד היום לפעמים קשה לי להצטלם, אבל זה כבר ממש לא מזיז לי)
מה איתכם?