אחת השאלה שאני מקבל שוב ושוב: “איך אתה מצליח להיראות כל כך בטוח מול המצלמה?” והתשובה הקצרה היא – תרגול. אבל ברור שזה קצת מעצבן לשמוע “צריך לתרגל” כשאתם מתים לקבל פתרון קסם מיידי (מכיר את זה מקרוב!)
החלטתי לכתוב מדריך שבו תקבלו הרבה יותר מתרגול; נדבר על כל השלבים, הטיפים, והתובנות שאספתי לאורך השנים מהדרך האישית שלי. בסוף, תראו שיש דרכים פשוטות (ואפילו כיפיות) לבנות את הביטחון שלכם מול המצלמה גם אם זה נראה לכם לא אפשרי.
לפני שנתחיל, הנה וידוי קטן שלי: בילדות, הייתי הילד שהתרגש מדי לקרוא מהדף מול כל הכיתה. האוזניים האדימו, הקול רעד, והמבטים של החברים היו מלחיצים אותי עד אימה. רק כשניסיתי לצלם את עצמי בווידאו לראשונה בגיל 21, הבנתי שאני יכול לנסות לטפל בזה בדרך יותר ידידותית – פשוט להתיידד עם המצלמה ולא לפחד ממנה. מאז עברו לא מעט שנים של הרבה ניסיונות, פאדיחות, חוסר ביטחון פה ושם, אבל בסוף זה השתלם.
קחו נשימה עמוקה, בואו נתחיל.
הסרטון הראשון (שפורסם, כי יש עוד מלא שנגנזו):
16 דקות, מתוך רואים אותי 5 שניות ובשאר הסרטון… ערכתי את עצמי למוות כדי שהדיבור שלי יהיה רצוף ולא מלא באהממממ
לפני שנתעמק בכל הטיפים, חשוב לזכור: המצלמה עצמה לא שופטת אתכם.
היא לא מסתכלת על החולצה שלכם ושואלת “מי לובש ככה ב-2025?” והיא בטח לא מבקרת את הטון שלכם. מי שעושה את זה – זה אתם. והחשש האמיתי? חוששים מהקהל, מהתגובות, מכל מיני תסריטי אימה של “מה יחשבו עליי?”.
כשאומרים “לדבר מול מצלמה בביטחון”, הרבה מדמיינים מישהו שקם בלי שום הכנה ופשוט פולט מילים מושלמות. לצערי (או לשמחתי, תלוי איך מסתכלים), העולם לא עובד ככה. גם נואמים גדולים וגם יוצרי תוכן מהשורה הראשונה מכינים את עצמם היטב לפני שהם לוחצים על כפתור ההקלטה.
הטריק שלי? לכתוב את ראשי הפרקים בפתקים על דף. אם באמצע הצילום פתאום הגמגום משתלט, זורמים, עוצרים, מציצים לדף – ממשיכים. הקסם האמיתי קורה בעריכה אחר כך.
תחשבו על הפעם האחרונה שניסיתם להתרכז כשלידכם צעקו, רעשו או סתם היה בלגן חזותי שהפריע לכם. כדי לדבר מול מצלמה בביטחון, חשוב לייצר אווירה תומכת סביבכם.
ובלי קשר, תמיד תדאגו לשתות קצת מים לפני הצילום. יובש בפה זה דבר שלא כיף להתמודד איתו כשאתם נרגשים. יותר מזה, שימו לידכם מים!
ושחררו כמה צעקות כיפיות ותובנות לפני הצילומים – זה עוזר להוציא את הסטרסט מהמערכת.
חלק מרכזי מהביטחון מול המצלמה מגיע מהגוף שלנו. בשפת הגוף אנחנו משדרים יותר ממה שמילים יכולות להעביר.
אחד מהסודות היותר גדולים שגיליתי על דיבור מול מצלמה ולא רק – זה העבודה עם הקול שלנו ושפת הגוף. בחלק הזה לא תשמעו ממני על עמידת סופרמן או כל מיני טכניקות מעולם ה-NLP.
הנה סיפור קטן שקרה לי לפני כמה שנים. הייתי באמצע צילומים לתוכן חדש שרציתי להעלות לרשת – משהו על “איך לבחור את העדשה הנכונה לסמארטפון”. ישבתי מול המצלמה, רשמתי לעצמי כמה נקודות, הייתי בטוח שאהיה בסדר. אבל ברגע שהתחלתי לדבר, הטקסט התפזר לי, מצאתי את עצמי מבולבל, מזיע (על אף מזגן רצחני), ומאבד את חוט המחשבה שוב ושוב.
באותו רגע התחלתי ממש לכעוס על עצמי (“אני בתחום הווידאו מגיל 14, איך זה הגיוני?!”). עצרתי את הצילום, יצאתי מהחדר, שתיתי מים ונשמתי עמוק. ואז, ברוגע, כתבתי שוב תסריט פשוט, 3 נקודות מרכזיות. חזרתי לצלם וגיליתי שהפעם אני קולע בול לכל מה שאני רוצה להגיד – וזה זרם חלק. בסוף, הסרטון יצא אחד הטובים שעשיתי, והתגובות החמות הגיעו מכל עבר (“סוף סוף מישהו מסביר את זה בגובה העיניים!”).
מה למדתי מזה? שאפילו כשיש לי ניסיון, אני יכול להיתקע. להיות עם “ביטחון” מול מצלמה זה לא עניין של “יש או אין”. זה תהליך מתמשך, ואחת הפינות הכי חשובות בו היא להכין נקודות מסודרות ולזכור שאם לא הולך בטייק הראשון – ממשיכים לטייק השני (או השלישי או העשירי). העיקר שתתנו צ’אנס לעצמכם להשתפר, בלי לשפוט.
אנשים נוטים לחשוב שביטחון מול מצלמה = “לא לטעות לעולם”. וזה ממש לא נכון. לפעמים הקהל שלכם אפילו יתחבר אליכם יותר אם תיתנו לאיזו פליטת פה חמודה להישאר בסרטון – כי זה מראה שאתם אנושיים.
אני אוהב לקרוא לחלק הזה לצלם למגירה.
ברגע שעושים מזה הרגל, אתם מתרגלים לדבר יותר בחופשיות, ובאופן טבעי הביטחון שלכם מתחזק.
תלוי באופי שלכם. אם אתם מסתדרים עם דיבור ספונטני, מספיק לכם ראשי פרקים. אם אתם חוששים לשכוח, אפשר לכתוב תסריט מפורט ולתרגל אותו עד שתרגישו בנוח. רק שלא ייצא רובוטי מדי.
כדאי לבצע תרגילי קול: לנשום עמוק, להוציא אוויר, להגיד כמה הברות כמו “לה-לה-לה” או “מי-מי-מי” כדי לחמם את מיתרי הקול. תדמיינו שאתם פותחים את חלל הפה, ומשוחררים.
כשאתם צופים בו ואתם מרגישים שהמסר ברור ושאתם שלמים עם התוצאה. אין סרטון מושלם, אבל צריך להגיע לנקודה שאתם אומרים: “אוקיי, זה מספיק טוב – אני זורק לעולם.” לפעמים דחיפה קטנה קדימה עדיפה מלהיתקע בפרפקציוניזם.
ממש לא. סמארטפון עם מצלמה סבירה ועוד קצת תאורה טבעית מהחלון יכול להספיק. החשוב הוא שתישמעו ותיראו ברור יחסית. השאר זה בונוס.
הביטחון מול המצלמה לא מגיע בפעימה אחת קסומה, אלא נבנה צעד אחרי צעד. לכל מי שרוצה לדבר מול המצלמה בלי להזיע ולהילחץ – יש דרך לעשות את זה. הגישה שלי אומרת: מתאמנים, עושים טעויות, מתקדמים, ובסוף מגלים שדווקא מול עדשה קטנה אפשר להיות הכי עצמכם – ואפילו קצת יותר.
עכשיו, אחרי שסיימתם לקרוא, אני מזמין אתכם לשים את הטלפון מולכם, ולצלם סרטון קצר שבו אתם אומרים (בקול רם!): “אני מוכן להשתפר, גם אם אעשה טעויות, וזה לגמרי בסדר!” תרגישו כמה זה משחרר, ואולי אפילו תעלו חיוך לעצמכם.
שלכם,
יובל מרום
❤️ נשוי לקרין ואבא של דפני וקורן
🎬 יוצר תוכן וידאו שמביא את האותנטיות שלכם למסך
✨ עוזר לכם להיות מעניינים בוידאו כמו שאתם בחיים
לא. אתם לא משעממים.
בניוזלטר ובקבוצת הוואטסאפ השקטה שלי אני משתף תובנות חדות, כלים וטכניקות שיעזרו לך להפוך את הווידאו שלך למעניין, אותנטי וכריזמטי – ממש כמו שאתה בחיים.
הרשמו לקבוצת הוואטסאפ השקטה
